בסרט שוודי ישן בשם “כרכרת הפאנטום”, יוצא אדם ושותה עם חבריו בערב חג המולד. הם נכנסים לקרב, והוא מועדת מהבר כדי לנוח על קיר נמוך.
מבעד לערפל, הוא רואה עגלה זקנה מתרוממת.
איש ברדס מחזיק את הסוסים ומשך את החרמש בין מרפקיו. זה הקוצר הקודר, והוא בא לאסוף את נשמותיהם של אלה שעברו.
כמה דברים בחיים הם מסוימים, אבל המוות הוא. בעיר בראאבוס, העיר שממזרח לווסטרוס, שם נודדת אריה שטארק אחרי משפחתה, הם מחבבים אמירה מסוימת ב”ווליאן הזקן”: ואלאר מורגוליס, או “כל הגברים צריכים למות”.
עבור מי לשאת את הקעקוע של הקוצר קודר, המוות הוא לא מקור של פחד, אבל נחמה. הם יודעים את זה, כי הזמן שלהם על כדור הארץ הוא מוגבל, הם חייבים להפיק את המרב מכל יום. עם קצת מזל, לפני הנשמות אמיץ לעבור מן העמק הזה, הם היו עושים משהו כדי להיות גאה.
